אמת מטרידה: הטרדות רחוב אינן גזירת גורל

אני רוכבת אופניים, צרכנית הדוקה של תחבורה ציבורית, הולכת רגל שנהנת מהרחוב ואישה. כל זה יחד אומר שלעיתים קרובות מידי אני מוצאת את עצמי משפילה מבט, רק כדי לא ליצור סיטואציה אפשרית של הטרדה על ידי גברים ברחוב. זה לא מצב קבוע, ולעיתים זה ביטוי של זהירות מוקצנת ולגבר שמולי אין כל כוונה להטריד אותי, אבל ברור לי שהאינסטינקט הזה, הנוהג הזה, לא נוצר יש מאין, הוא מתבסס על ניסיון ארוך. יש לציין שלמרות שכמעט כל אחת חוותה הטרדת רחוב, המטרידים הם מיעוט שחוזר על הרגליו המגונים פעם אחר פעם, וגורמים בין היתר לתגובות מאין אלו.

 לפני קצת יותר משנה נתקלתי ברשת באתר הכצעקתה שעוסק בהטרדות רחוב. צללתי לתוך סיפורים שעם חלקם הזדהתי ועל אחרים בירכתי שלא הייתה לי "ההזדמנות". תוך כדי קריאה הבנתי שהשפלות המבט הן לא איזה משהו שיש לי עליו פטנט ושהטרדות רחוב שנשים חוות הן חלק מהיומיום של רבות, רבות.

 זו הייתה התחלת העבודה של יעל בן יפת, חברת מועצת העיר מטעם עיר לכולנו, ושלי עם צוות הנשים המרשים של אתר הכצעקתה. המטרה הייתה להחזיר לנשים בטחון במרחב העירוני ובתור צעד ראשון, להבין מתי זה קורה ומה קורה, כלומר, את היקף התופעה.

בסקר משותף וראשון מסוגו בארץ, שהיה פרי יוזמה משותפת של: אתר הכצעקתה, היחידה לקידום האישה בעיריית תל אביב יפו, תמי זנדברג ואיגודי מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, בדקנו את היקף התופעה בתל אביב יפו.

 ממצאי הסקר חושפים את הפגיעות הבלתי-נסבלת של נשים במרחב הציבורי. מתוך הסקר עולה שרוב ההטרדות הן ברחוב (95% מההטרדות), ולאור יום (83%). כלומר, המטרידים עושים זאת בגלוי ובציבור. עוד עולה מהסקר כי נשים חוות הטרדות אלו לאורך חייהן בכל הגילאים- 70% מהנשאלות סיפרו כי הוטרדו מספר פעמים בגילאים שונים. שורקים לנו וצופרים לנו המון (64% ו-61% בהתאמה), וגם חלק לא מבוטל מאיתנו נתקלות בבהיות מטרידות, הערות מגעילות ובהצעות לטרמפים(!) בלי שנבקש (40%, 45% ו-40% בהתאמה).

 הנתונים מספרים את מה שחווה על בשרה כמעט כל אישה בתל אביב יפו: פעמים רבות מידי מי שמעוניינת לצאת לרחוב אנו הופכות בעל כורחנו לטרף בידי תרבות שוביניסטית ואלימה, תרבות של הערות אישיות על הלבוש שלנו, על המראה שלנו, נגיעות בלתי רצויות ו"חיזור" שאין בינו ובין תחושה נעימה דבר.

 הסקר מהווה רק צעד ראשון שמסייע בהבנת היקף התופעה. את הממצאים העגומים יש לתרגם לצעדי מדיניות בלתי-מתפשרים, שישנו את הנורמות התל-אביביות לכאורה, כמו צפירה מרכב, התחככות מכוונת או שריקה ברחוב לנשים. כדי לעשות כן, על העירייה והעומד בראשה להבין איפה בעיר מתרחשות תופעות ההטרדה השונות ולהתחיל לפעול בדרכים תכנוניות (כהצבת תאורת רחוב ויצירת מבנים ציבוריים פתוחים ולא מרובי מסדרנות מפחידים כמו בתחנה המרכזית) וחינוכיות (לילדים ונוער, למפעילי התחבורה הציבורית, לציבור הרחב במקומות "בעייתיים" כמו הים), למגר את התופעה הזו ולהחזיר לנו הנשים את המרחב הציבורי הבטוח שמגיע לנו ועימה את זקיפות הראש.

 יעל בן יפת ואני אומרות בפוסט שפורסם בהעוקץ כי לא מדובר כאן בגזירת גורל, אלא במציאות שליצירתה יש אחראים וככזו גם ניתן לשנותה:

הדעה הרווחת על מקומות בעיר היא תוצר של מציאות קיימת, מציאות שנכפתה במשך שנים על ידי התנהלות עירונית של שווים יותר ושווים פחות. אותה התנהלות גרמה לכך, למשל, שתושבי נוה שאנן נאלצו לספוג לקרבם את התחנה המרכזית המזהמת ואילו תושבי צפון העיר בגוש הגדול יזכו בקרוב לבית ספר חדיש בעלות של מיליונים. ההשקעה בבית ספר היא השקעה מבורכת, שהתוצאה שלה היה ההכרה של העירייה שקיים מחסור בכיתות לימוד באזור זה. כלומר, גם בעיריית תל אביב-יפו מבינים לפחות לגבי חלק מהאזורים בעיר, כי תחילתו של פיתרון נטוע בהכרה בבעיה. אך דומה כי הנהלת העירייה מפנה עורף לשכונות שלמות בעיר ועם המבט המופנה הצידה היא מתעלמת מהבעיות הרבות שקיימות בהן.

פורסם בקטגוריה דברים שעשיתי בעירייה, מרחב ציבורי, עם התגים , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

תגובה אחת על אמת מטרידה: הטרדות רחוב אינן גזירת גורל

  1. פינגבאק: מבטיחה ומקיימת: סיכום חמש שנים במועצת העיר תל אביב יפו | שרון מלכי

כתיבת תגובה