הקרב על הדרך

הקרב על המדרכות מתחולל תקופה ארוכה בתל אביב. זהו קרב שקט, שאינו מקבל די התייחסות ציבורית, אבל הולכי הרגל ורוכבי האופניים בעיר מכירים אותו היטב. לרוב הקרב מתמצה בהרבה "כמעטים": כמעט חיכוך, כמעט תאונה, והרבה צלצולי פעמונים שגורמים לכל הנמצאים על המדרכה לחוסר נחת במקרה הטוב.

המדרכות שייכות להולכי הרגל, זוהי נורמה ברורה שמעוגנת בחוקי התעבורה. לפי אותם חוקים, על רוכבי האופניים לרכוב בשבילי האופניים, וכשאין כאלו בנמצא לרכוב על הכביש. הקרבות היומיומיים התחילו כי חסרה תשתית שבילי אופניים המאפשרת לנורמה הזו לקרות.

בקרבות הללו יש לעיתים גם פצועים. יוסי קליין פרסם לפני מספר חודשים את סיפור תאונת האופניים שהוא נפגע בה. בשישי האחרון התפרסמה פסיקת בית המשפט לתעבורה בתל אביב בה קבעה השופטת דלית ורד כי רישיון הרכב של רוכב אופניים שפגע בהולך רגל יפסל על תנאי לשלושה חודשים למשך שלוש שנים, הוא חויב ב-7,000 שקל פיצוי כספי לנפגע,  בקנס של 3,000 שקל ובנוסף נגזרו עליו 100 שעות עבודות שירות לתועלת הציבור.

עיריית תל אביב יפו אוהבת להתגאות ב-120 הקילומטרים שלטענתה היא סללה. אך אם 120 הקילומטרים האלה אכן היו סלולים, ואם 120 הקילומטרים הללו לא היו נוגסים במדרכות, אז סביר להניח שהתאונות האמורות לא היו קורות ולא היה צורך לזעוק את הזכות למדרכה של הולכי הרגל כפי שהביעה אותה מרב יודילוביץ'. האמת היא שמתוך 120 הקילומטרים של שבילי אופניים, יש רבים שלא נסללו, אלא צוירו על המדרכות. הולכי רגל (לרבות ילדים) שאינם שמים לב לציורים בעצם נכנסים למה שרוכבי אופניים רואים כנתיב שלהם. כרוכבת, יצא לי לא פעם לעצור בחריקת בלמים בסיטואציות כאלו, שבמזל לא הסתיימו בתאונה.

פח על שביל האופניים במסילת ישרים לצד מדרכה צרה עם עמוד, צילום: ששי בן מנחם

במקומות כמו רחוב מסילת ישרים, שם נסלל שביל אופניים, אך המדרכה צרה באופן לא הגיוני, הבעיה ממשיכה להתקיים תוך חיכוך מסוכן בין רוכבי האופניים הרואים בשביל נתיב עבורם ונוהגים בהתאם, לבין הולכי הרגל "שזולגים" לנתיב בשל המדרכה הצרה שהועמדה לרשותם.

ברחובות צרים הבעיה חמורה לא פחות. בעקבות מספר פניות שהגיעו אלי בנושא, ביקשתי בספטמבר 2011 מראש העירייה לשים שילוט ברחובות צרים, המזכיר לרוכבי האופניים כי עליהם לרכוב על הכביש (כפי שמורה החוק) ומזכיר לנהגי המכוניות שרוכבי אופניים רוכבים על הכביש ושעליהם לנהוג בזהירות (שלא מאפיינת רבים מהנהגים). סמנכ"ל העירייה, רובי זלוף, השיב למכתבי ואמר כי "ברחובות צרים שמסביבם רחובות ראשיים, מוצבים בהתאם לתקנות התעבורה, תמרורי 30 קמ"ש אשר מאפשרים נסיעה בטוחה לרוכבי האופניים במקביל לתנועת כלי הרכב."

דוברים כעמית קוטלר, שאומר שכרוכב אופניים הוא לא רוצה להסתכן במוות ברכיבה על הכביש, מבהירים כי המציאות רחוקה מזו שתיאר זלוף. כמי שמשתדלת ככל הניתן לרכוב על הכביש בכל מקום בו אין שביל אופניים, אני מכירה מקרוב את הפחד והסכנה שכרוכים בכך. אני מכירה גם את צפצופי נהגי המכוניות שחושבים שאני צריכה לעלות על המדרכה, ואת החיתוכים של נהגי מוניות שמנסים "ללמד" אותי בדרך הקשה (המפחידה והמסוכנת) איפה מקומי.

הפתרון לכך הוא תשתיות איכותיות ונפרדת להולכי הרגל ולרוכבי האופניים. שזה אומר שבילים נפרדים, כאלה אמיתיים- לא ציורים על המדרכות, ומדרכות אמיתיות לא פחות, שמאפשרות הליכה על המדרכה מבלי צורך "לזלוג" לשביל האופניים (ולא, פיתוח חניונים הוא לא עידוד הליכה ברגל). וכן, גם שילוט מיוחד ברחובות צרים שמבהיר שעל כביש זה נעים גם אופניים וקמפיינים שילמדו ויזכירו לנהגי המכוניות שמקומם של אופניים הוא לעיתים על הכביש. בתשובה לפנייתי מלפני למעלה משנה, הבטיח זלוף קמפיין כזה, אז הבטיח.

פורסם בקטגוריה דברים שעשיתי בעירייה, מרחב ציבורי, סביבה, תחבורה, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

6 תגובות על הקרב על הדרך

  1. הבעיה של רכיבת אופניים על הכביש (רק בעיר – זה שבארץ יש שחושבים שהם צריכים ומותר להם לנסוע על כבישים מהירים זו בעיה אחרת ונוראית) היא בעיקר התרבות. זה ייקח עוד הרבה זמן, וככל שיותר אנשים ישתמשו גם באופניים זה ילך ויסתדר.
    אחת הבעיות של שבילי האופניים בת"א היא הדרך בה נסללו (?) שמרמזת שאין באמת רצון להוביל מהלך בו חשיבות האופניים מוגדרת כגבוהה יותר מאשר זו של רכבים. כמו בתמונה שהעלית, שבילי האופניים תמיד מסתיימים מספר מטרים לפני הצומת, כאילו נאמר 'הי, מפה תרד, תחצה ואז שוב תסע. שבילי אופניים בצבע אחר, החוצים גם את מסלולי הרכב, עוזרים להסביר ולהטמיע כי ישנה זכות קדימה ועדיפות (הן בכביש, הן בתכנון הן בתפיסה) לאופניים. עד אז זה קשקוש גדול של פוליטיקה. ולא לומר כי 120 ק"מ זה מספר כלכך נמוך שבה לבכות שמישהו בכלל חושב להתייחס לזה כ"עשייה".

    • מאת שי‏:

      מתצפיות לא מבוססות, רוב הרוכבים על כבישים מהירים ("כחולים"), הם עובדים זרים, בעיקר סינים ותאילנדים, ושקופים לרובנו. אלא שאני לא חושב שמישהו מתכנן אפילו נסיון הסברה אצלם, שלא לדבר על אפשרויות חלופיות (אאל"ט, אין מקום בארץ אליו ניתן להגיע רק בכביש מהיר).

      • זה נכון אבל אני מתכוון בעיקר להמוני הרוכבים שממלאים כבישים מהירים ובינ עירוניים ואחרכך מתלוננים שדורסים אותם (שזה כמובן נורא אבל מי שמע על אופניים בכביש מהיר?)

  2. מאת תומר שלוש‏:

    אני חושב שהבעיה העיקרית עם שבילי אופניים שבאים על חשבון מדרכות היא לאו דווקא הסכנה הבטיחותית אלא יותר העובדה שהם לא באמת שבילי אופניים, אלא מדרכה בפועל. "האויב הגדול ביותר של הטוב הוא הבכאילו"

  3. מאת אורית‏:

    ומה עם הולכי הרגל?
    להם יש אפס מודעות והתחשבות ברוכבי האופניים, גם במקומות בהם יש שבילים נפרדים וברורים.
    גם בשדרות כמו שדרות רוטשילד, בהן שביל האופניים ושביל הולכי הרגל נפרדים זה מזה בקטע אדמה,
    עדיין מתעקשים הולכי הרגל לצעוד לאיטם דווקא בצד של האופניים.
    אם רוצים להפחית את כמות כלי הרכב בעיר, לטובת *כולם*, אולי צריך לדאוג להסברה גם להולכי הרגל בעניין זה, ע"מ שלא להמאיס את הנסיעה באופניים על אלה שמועילים בעצם לכולם פה בכך שהם לא נוסעים ברכבים.
    טול קורה מבעד עיניך, וכו'

כתיבת תגובה