רצף קטוע: יום השואה דרך הסיפור של סבתי מלכה גרייצר

יום השואה הוא יום משפחתי. אין לי דרך לדמיין אותי או את משפחתי ללא השואה. סבי וסבתי מצד אימי נפגשו בסוף המלחמה, אימי שגדלה בקיבוץ שמחה על כך שלצד ביתם היה לה את בית הילדים. ואני ואחי גדלנו ליד זה, במרחק של נגיעה. הסיפורים של סבתא שלי, מלכה (נפוליון) גרייצר לא התאפיינו בדרך כלל בקוהרנטיות ורצף הגיוני, וכך גם סיפור ההשרדות שלה, עליו היא השתדלה להמעיט בדיבור. תוך כדי שניסיתי הערב להרכיב שוב את הפאזל שהיו חייה, נותרו כמה שאלות פתוחות, שלא הצליחו להתיישב עם עובדות היסטוריות על זמנים ומקומות. אבל כזו הייתה גם סבתא שלי, שיצאה ממה שהיא כינתה "הגהנום" ולפעמים לא הצליחה להסביר לנו במילים ברצף המקובל את הזוועות וההישרדות שהיו מנת חלקה בין 1939 ל-1946 וליוו אותה כל יום שבחרה לחיות. יהי זכרה וזכר משפחתה ברוך.

סבתא שלי

קופישוק

"נולדתי בעיירה קופישוק, ליטא. הורי, ליבא ויוסף נפוליון, הביאו לעולם שישה בנות ובנים: ברל, חיים-הירש, לאה, שושנה-רייזלה, תאומתה דבורה ואני מלכה. משפחה שמחה. אבי עסק במסחר של מוצרי חקלאות ובקר ואימי היתה עקרת בית. כל אחי ואחיותיי השתייכו ל'תנועת גורדוניה', ואני הלכתי ל'שומר הצעיר'. אבי, שלא היה ציוני גדול, אמר "מדינה יהודית? לא יחיו שם בשלום".

1939- הגרמנים כבר בפולין ולי נודע שהחלה עלייה ב'. אמרתי לחבריי "פה אין לי קיום, אני רוצה לנסוע לישראל". החברים שלי חשבו שהשתגעתי, "יש לך כאן הכל, משפחה, עבודה". למרות התנגדות הורי, עברתי לקובנה להכשרה לקראת עליה לישראל.

1941- הגרמנים כבשו את ליטא, בני משפחתי שנותרו בקופישוק נשלחו לפוניבז', מקום מגוריה של בת דודתי לובה לוסטיג ונרצחו שם כולם ביום אחד.

 

גטו טראקו

בדיעבד, ההכשרה בקובנה הצילה את חיי. מקובנה הועברתי לגטו טראקו שהיה חלק מגטו שאוולי, שם עבדתי בשדה התעופה בניקיון השירותים וסלילת מסלולי המראה. כשסיימתי את יום עבודתי ועמדתי בתור לקנות לחם, היו מוציאים אותי מהתור ושולחים אותי לעבודה נוספת, חפירת בורות בעומק ארבעה מטרים כמכשול לטנקים הרוסים. השומר הודיע לי "אם לא תוציאי כבול מהבור, תמצאי את עצמך קבורה בבור". באחד מהימים, כשחזרנו לגטו לאחר יום עבודה, הייתה מהומה גדולה, אנשים התהלכו כמשוגעים וצרחו כמו חיות. גוי אחד סיפר לנו שהייתה אקצייה, הוציאו ילדים ותינוקות ללא בגדים מהמיטות ושלחו אותם החוצה אל השלג. מי שהצליח לא לקפוא למוות, עמד בכפור בין 12 ל- 20 שעות.

לאחר העבודה במסילת הרכבת, הועברתי לעבוד בבית חרושת לשמיכות. אני והעובדות האחרות היינו מחביאות בין השמיכות סמרטוטים מהם תפרנו כסיות כדי לחממם את כפות הידיים. ממפעל השמיכות הועברתי לעבודה במטבח בגטו. היינו מכינים מרק מקמח ותפוחי אדמה וכשהיינו מחלקים בקופסת פח את המרק, החלוקה לא הייתה שווה. היו כאלו שקיבלו מרק עם תוכן ואחרים קיבלו רק נוזלים. אנשים התנפחו מרעב, היו כאלו שכעסו מאוד והיו יורקים עלינו בתגובה.

מחנה הריכוז שטוטהוף

1945- העלו אותנו אל קרונות מסע דחוסים, 40-50 איש בכל קרון, ללא מים ושירותים, כמו בהמות. היעד היה מחנה הריכוז שטוטהוף בפולין, שם קיבלה את פנינו תזמורת ושלט גדול "העבודה משחררת".

ערמת נעליים גדולה ניצבה לידינו ולאנשים קועקעו מספרים על הזרוע. התמזל מזלי וכשהגיע תורי הדיו נגמר ולא קועקעתי, אבל עד היום אני זוכרת את המספר שלי: 777885.

בשטוטהוף לקחו לנו הכל ונתנו לנו בגדים לא שלנו. אני קיבלתי כותנות לילה ארוכה, ומלבד זאת, רכושי היחיד היה מברשת שיניים ומסרק. ולשם מה קיבלנו מברשת שיניים תשאלו? כדי לשתות את המרק, יש לגמור שני ליטר מרק ביום. לא גמרת מספיק מהר, שפכו לך את המרק על הראש. זה היה נורא, הרגשה של סוף החיים.

בלילות ישנו שם במיטות בנות שלוש קומות, ארבע נשים במיטה, שתיים 'ראש' ושתיים 'רגליים'. רוצח בשם מקס, הוציא אותנו בחלק מהלילות אל הקור העז. היינו חייבות לצאת במהירות רבה, ומי שלא הגיעה בזמן היו שופכים עליה מים קרים, וכך היא הייתה צריכה לחזור למיטה. החזרה למיטות הייתה חייבת להיעשות בזמן קצר גם כן. באחד הלילות בהם מקס הוציא אותנו אל הכפור, דיברתי עם מישהי, בתגובה מקס נתן לי מכה באף ומיד פרץ זרם דם. לא ידעתי שאסור לשאול ושאלתי אותו "למה?", מיד חטפתי מכה נוספת. כשנכנסתי פנימה לצריף קיבלתי שיתוק ושערותיי האפירו.

המחנה הנוסף

לקראת סוף המלחמה, כשהועברנו למחנה נוסף, נאמר לנו על ידי תושבי המחנה "טוב שבאתם עכשיו, ההרג כבר נפסק". בשלג הקר הועסקנו בחפירת שוחות נגד טנקים, כדי להתחמם היינו עומדים בצפיפות, גוף אל גוף.  לאחר זמן לא רב חליתי, אך אסור היה לי להראות זאת, כי דינם של החולים היה מוות. בנקודה זו, החלטתי שמותי טוב לי מחיי והפסקתי לאכול. חזרתי לאכול כשבחורה אחת שראתה את מצבי הקשה ניגשה אלי, נתנה לי מכה ואמרה "אתה לא רוצה לחיות? ומי יספר אחריך?" והושיטה לי את מנת הלחם שלה.

סוף המלחמה

יום אחד, ראינו שהגרמנים מחליפים את מדיהם ללבוש אזרחי. נכנסנו לתוך אורווה עם סוסים- ולא תיארנו לעצמנו שהחופש כה קרוב!  למחרת בבוקר ראינו טנקים עם חיילים רוסים שבישרו לנו על החופש אבל אמרו: "לכו מכאן, היום אנחנו פה, אבל מחר הגרמנים עוד עלולים לחזור". צרחנו משוגעים "אנחנו משוחררים", אך גם מהרוסים נאלצנו להיזהר כי הם תפסו בחורות ואנסו אותן. בין החיילים הרוסים היו גם יהודים שאמרו לנו בשקט "לכו לארץ ישראל" וזה גם היה החלום שלי, בהכשרה לפני המלחמה. צעדנו קילומטרים רבים ברגל, לפרקים טבענו עד מותנינו בשלג הכבד. לרובנו לא היו נעליים, למעטים היו כפכפי עץ. היה לי מזל שלא נפרדתי מהנעליים שלי וכשהתנפחו לי הרגליים חתכתי אותן מאחרו. רבים קפאו למוות ואחרים נפלו באפיסת כוחות ומתו.

כשהגענו לשטולדס לא ידענו לאן ללכת. באותה התקופה חיפשו בעיר תופרות לצבא הרוסי, ויהודי אחד בשם בוריס הציע לנו בתחנת הרכבת עבודה כתופרות. אנו התחזינו לתופרות ובוריס לקח אותנו לבית שלו ודאג שיהיה לנו נעים וחמים. באותם ימים חליתי מאד ואצבעי קפאה ובוריס טיפל בי במסירות עד שהחלמתי [אמא שלי מספרת שאותו בוריס הטריד את סבתא שלי וחברתה ותוך זמן קצר הם ברחו משם, אבל אין לזה זכר בסיפורים המתועדים של סבתא שלי. ש.מ.]. בעיר פגשנו חיילים שסיפרו לנו שיש אפשרות להגיע לארץ ישראל, דרך לודז' שהיה בה ריכוז יהודים גדול.

לודז'

הגענו ללודז' בפולין, לבניין הקהילה היהודית, מקום צר וצפוף, עם הרבה פליטים שישנו על הרצפה. שם נודע לנו שבמקום אחר בעיר מתקיים קיבוץ הכשרה. את דלת הבניין פתח לי "מלאך", בחור שהיה איתי בהכשרה בליטא. הייתי מאושרת ואילו הוא פרץ בבכי נורא כי למרות שהייתי רק בת 26 נראיתי בת מאה שנים. הייתי בלודז' כמה שבועות ומשם יצאתי למסע לארץ ישראל. התחנה הראשונה הייתה קרקוב.

איטליה

בקרקוב פגשתי את ישראל גרייצר, מי שהיה לימים בעלי. ישראל ואני חצינו ביחד את גבולות אוסטריה והונגריה תחת זהויות בדויות, כשבכל פעם החליפו לנו את הדרכונים, המקצוע והלאום. בדרך פגשנו חיילים מהבריגדה היהודית, שהעבירו אותנו במשאית לאיטליה. אחרי חצי שנה בדרכים הגענו לרומא באיטליה. משם הגענו לאוסטיה הסמוכה לרומא, שם היינו במשך חמישה חודשים. הקמנו באוסטיה קיבוץ הכשרה שהיו בו כמאה איש ואישה ועבדנו בשביל ארגון הג'וינט. בשנת 1945, בעוד אנו בקיבוץ ההכשרה, ישראל ואני נישאנו.

ארץ ישראל

מנמל אוסטיה נאספנו על ידי חיילים ארץ ישראלים לאוניה "אנצו-סירני" איתה הגענו ארצה בדרך לא חוקית. כשהתקרבנו לחוף עתלית שרנו בקול ניחר ובעיניים דומעות את התקווה. כשהגענו לחיפה נתפסנו על ידי האנגלים והובלנו למחנה בעתלית. בדרכנו לשם העמיסו עלינו ארגזים עם שוקולד ותפוזים וכל טוב. כשנשאלנו מאיפה אנחנו, השבנו כפה אחד "מכל התפוצות!". הוחזקנו שם במשך שבועיים

ידעתי שפה אקים את בייתי, כאן יגדלו ילדי ולמרות שבחרתי בחיים המוות תמיד יהיה חלק מחיי."

פורסם בקטגוריה דברים שעשיתי בעירייה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה