מסחור המרחב הציבורי הוא נושא שמעסיק אותי כמה וכמה שנים. את עבודת המחקר לתואר השני כתבתי על השפעת הקניון על המרחב העירוני, ועיריית תל אביב (ג’ילט) יפו הניחה לפתחי ולפתח חברי לסיעת עיר לכולנו לא מעט הזדמנויות להתנגד למסחור המרחב העירוני.
הנושא האחרון היה מסחור חוף הים והמחטף שעשתה העירייה להמשך “עסקים כרגיל” עם חוף שמלא בכסאות ושמשיות בתשלום. עסקתי גם בבית אגד ששימש במשך שנים כשלט פרסומת עם שיפוצים שלא הלכו לשום מקום, עד לסוף שנת 2012, ככל הנראה כתוצאה מהלחץ הציבורי שהפעלנו בנושא. מתקני הפרסומות המשמשים כתחנות לא נוחות להמתנה לאוטובוס הוא עוד דוגמא מטרידה בה החשיבה המסחרית קדמה לטובת הנוסעות והנוסעים. מנגד, העירייה עד לאחרונה ישבה בחיבוק ידיים, בעוד גורמים עברייניים מפזרים פרסומים המשדלים לזנות בפיצוציות ובכרטיסים המושלכים על המדרכות. כעת, בלחץ קבוצת פעילות מסורה, חלים סימנים ראשונים לשינוי התפיסה, אך עוד ארוכה הדרך לטיפול ראוי בסוגיה.
לרגל יום כדור הארץ הוציא היום (23.4.2013) מוסף המוקדש לנושאי קיימות. תוכלו למצוא שם את הטור שכתבתי על מסחור המרחב העירוני אל מול האפשרות של מרחב ציבורי פתוח ומאפשר.
טקסט יפה מאוד. גם מבחינתי זו הייתה אחת המסקנות של הקיץ ההוא – דרוש מרחב ציבורי אחר ומתקדם יותר. שני טקסטים בנושא:
הראשון:
השני:
נושא מאוד חשוב.
הייתי רוצה להוסיף רק שבאחרונה עיריית תל אביב החלה להתקין שלטי חוצות מעוגלים בשדרות וברחבי העיר. כאשר פרסומים הם חלק ממתקני תחנות אוטובוס אפשר עוד להבין שזו הדרך שהעירייה מממנת את התשתית. בזוי לדעתי – אבל הגיוני. המתקנים החדשים לא מועלים לתושבי העיר בשום דרך. הם רק מכערים את העיר ודוחפים לנו עוד ועוד פרסומים מול העיניים.
אם הייתי רוצה לראות פרסומות הייתי רואה טלוויזיה.
המרחב הציבורי הוא שלנו וצריך לסרב לקבל את התופעה הזו כמובנת מאליה.