Category: סביבה

עיריית תל אביב יפו מנסה לקבוע עובדות בשטח הגינה היחידה של שכונת פלורנטין, גינת דרויאנוב, ולהעתיק 34 עצים בוגרים שמהווים את לב לבה הצומח של הגינה. במקרים רבים העתקות הן למעשה שם קוד לכריתה, מכיוון שהעצים לא שורדים את העתקתם ודינם מוות. במודעה לציבור לפני העתקה/כריתה (מטה) שפרסמה עיריית תל אביב יפו, תוכלו לקרוא את כל הפרטים על העצים שבסכנה.

כדי להעתיק את העצים ממקומם, יש לקבל את אישור פקיד היערות הארצי במשרד החקלאות, ישראל גלאון. אם גם אתן/ם חושבים שלחסל את הגינה של השכונה זה רעיון ממש לא טוב, אפשר להגיש ערר על ההחלטה עד לשלישי הקרוב (20.8.2013) לפקיד היערות הארצי.

קהילת תל אביב של החברה להגנת הטבע כבר עשתה את רוב העבודה, ומוגש לפניכם טופס הערר (בפתיחת החלון לחצו על Download בחלק השמאלי העליון ושמרו לקובץ וורד).  לכן/ם נשאר רק להוסיף את פרטיכם האישיים ולשלוח אותו בדוא”ל לישראל גלאון, פקיד היערות הארצי:  isgalon@shaham.moag.gov.il

מתוך הניסיון המר עם פקיד היערות הארצי בכריתת העצים בנחמני, עולה כי הוא נוטה להגיב ללחץ. במקרה של נחמני זה עבד כנגד העצים. יש לקוות כי הצפת פקיד היערות בבקשות מתושבי העיר להשאיר את העצים בגינה תפעל הפעם לטובתנו ולטובת העצים.

עדכון: ביום שני, 2.9.2013, בשעה 11:00 בבוקר יערך ערר באוויר הפתוח, מעין משפט שדה לעצים בגינה על ידי פקיד היערות הממשלתי ובהשתתפות נציגי עיריית תל אביב יפו. מוזמנות/ים להגיע ולספר לחברות/ים.

פלורנטין היא שכונה צפופה המתאפיינת במיעוט שטחים פתוחים. לאחרונה, נודע לתושבים כי השטח הציבורי האיכותי והמשמעותי ביותר בשכונה, גינת דרויאנוב, נמצא בסכנה. מסתבר שהעירייה רוצה להרוס דווקא אותה ולבנות בית ספר.

העירייה נוהגת בפלורנטין בכמעין פיצול אישיות, אם תרצו סיפור מתח גרוע של ד”ר ג’ייקל ומיסטר הייד. ד”ר ג’ייקל יודע כי השכונה סובלת ממחסור בשטחים פתוחים ולכן, הקימה העירייה הג’ייקלית בשנת 2011  קרן ובה 150 מיליון שקלים, לרכישת שטחי ציבור בפלורנטין.

בה בעת, העירייה כמיסטר הייד החליטה לבנות בית ספר על שטח הגינה. זאת למרות כי מעבר לכביש ישנו חניון אליפלט אותו מייעדת העירייה לקריית חינוך. אבל מישהו בעירייה ככל הנראה התעורר מאוחר מידי. וכך, למרות שקצב הגידול בעיר בכלל ובדרומה בפרט ידוע מזה מספר שנים, והגידול הנדרש בכיתות ברור, שינוי היעוד של השטח משימוש מסחרי לשימוש ציבורי לא קודם.

מעבר למחדל הזה, ישנו פתרון זמני שיכול לשמש עד לשינוי היעוד ובניית קריית החינוך. מדובר במבנה הנוכחי בגינה שנבנה בשנות החמישים, שימש בעבר כבית ספר בן 12 כיתות וכיום יש בו שני גני ילדים ויתר שטחו ללא שימוש. העירייה בחנה את האפשרות הזו, ואף אגף התקציבים העירוני הזמין דו”ח בנושא בחתימת המהנדס אורי מדפיס, שהתקבל לפני שנתיים (באוגוסט 2011). מדפיס קובע בדו”ח כי ניתן לבנות את מספר הכיתות הדרושות בשטח מבנה בית הספר הקיים. הוא מציג שתי חלופות: שיפוץ מקיף או הריסה ובניה מחדש. מדפיס ממליץ על ההריסה והבניה מחדש שעל פי חישוביו תעלה 19.1 מיליון שקלים, לעומת שיפוץ מקיף שעלותו עומדת על כ-22 מיליון שקלים. בכל מקרה, הן חלופת השיפוץ והן חלופת ההריסה והבניה מחדש מצביעות בברור על כך שגם בטווח הבינוני והקצר, אין צורך להרוס את הגינה הקיימת לטובת בניית בית ספר, אלא ניתן לתת מענה לצרכי החינוך של השכונה ואלו הסמוכות לה בשטח המבנה הקיים. בטווח הארוך על העירייה לנקוט בהליך שינוי יעוד מזורז ולהקים את קריית החינוך בשטח החניון הזמני. Continue reading “דרויאנוב – מסיבת גן לא לילדים בלבד”

ההסכם בין עיריית תל אביב יפו וחברת המים ווש ממשיך לעשות גלים. בישיבת המועצה האחרונה, שהתקיימה ב- 1.7.2013 שאלתי את ראש העירייה חולדאי: מדוע הוא אינו מורה על תחזוק הברזיות הקיימות כך שיספקו חווית שתייה חופשית ונקייה? ומה בכוונתו לעשות כדי להבטיח שהמידע שנמסר ויימסר לחברה לא ישמש גורמים מסחריים ואחרים? וגם מדוע לא נערך מכרז לעניין הברזיות בתשלום?

קיבלתי תשובות חלקיות לשאלותיי (הגדילו התמונה משמאל). בעל פה הוסיף חולדאי כי הדילוג על חובת המכרז היה באמצעות הכרזת המיזם העסקי כפיילוט. עוד אמר כי עוד כשנה הברזיות יוסרו ושהוא בכלל התנגד לפרויקט.

היום (10.7.2013) התפרסמה כתבה מקיפה בהארץ של עידו קינן וג’וני זילבר ובה נחשף ההסכם בין עיריית תל אביב יפו לחברת ווש ובו נשפכו מים צוננים על ההבטחות לפרטיות, מכירת בקבוקים, החלפת ברזיות ציבוריות בפרטיות, פרק הזמן שהוקצב לפיילוט ועוד.

 בתגובה לתשובתו של חולדאי לשאילתא ולחשיפת ההסכם אמרתי להארץ: “אני סבורה שעצם היות הצעירים הללו פרויקט חממה לא אמור לתת להם פטור ממכרז ו/או את הזכות להוציא לפועל מיזם שיש בו כשלי פרטיות ברורים וכיוון מסוכן של הפרטת הנגישות למים במרחב הציבורי. חולדאי אמר בישיבת המועצה שהוא בכלל לא היה בעד הרעיון, ובשאילתה עצמה רשום כי לאחר שנה החברה מחויבת להסיר את המבנים. אולם אז, לא ברור למה לכנות זאת פיילוט ולמה נדרשים הנתונים לגבי השימוש של המשתמשים.”

 בינתיים, גורמים שזהותם לא ידועה (אבל אולי חלקכם יוכלו לנחשה), הביאו לחסימת עמוד הפייסבוק “עוצרים את הברזיה הביומטרית” בטוענה כי מדובר בעמוד עם תכנים פורנוגרפים, אך מנהליו הנמרצים של העמוד פתחו אחד חדש העונה לשם הפואטי: “בואו נחבר לברז מסך וקורא כרטיסי אשראי ונקרא לזה סטארטאפ“.

 דוברות העירייה הנמרצת שלחה למערכת הארץ תגובה ארוכה שאין בה להבנתי דבר המשנה מהותית את הדברים המדאיגים שנחשפו בהסכם בין העירייה לחברת ווש.

למעלה מעשרים שנים עמדו שלושה עצי ושינגטוניה ושני עצי ברכיכיטון צפצפתי עצים ברחוב נחמני 26, היו חלק מהנוף, חלק מההיסטוריה והמורשת של הרחוב. שתל אותם רפי אדר, מבעלי מסעדת פרונטו ששכנה במקום שנים ארוכות. ואז פרונטו עברה והגיע קפה מונטנגרו שהעצים הפריעו לו לקירוי זמני בחורף המאפשר הצבת שולחנות וכסאות גם בעיתות גשומות וקרירות.

בסוף מאי עדכנתי כאן על השתלשלות העניינים שהתרחשה משליחת הבקשה לכריתתם ועד לכריתה עצמה. בקצרה, למשך תקופה ארוכה השדרה המקצועית בעירייה התנגדה לגחמת בעלי בית הקפה מונטנגרו שסבר כי הצבת עוד כמה שולחנות על המדרכה בימות החורף מצדיקה כריתת עצים. משרד החקלאות הורה על העתקת העצים, אך בסופו של דבר הם נכרתו ונשתלו במקומם עצים בגירים למחצה.

את המידע על הסיפור דליתי ממסמכים שנשלחו אלי לאחר דרישתי מהעירייה לרדת לשורש העניין (עיון במסמכים אפשרי כאן). אולם במסמכים נותרה שאלה פתוחה ומטרידה: כיצד הגענו לכריתת העצים במאי 2013 לאחר שכל השדרה המקצועית תמכה בהשארתם במקומם, התקבל ערר אשר התיר את העתקם סנטימטרים ספורים לכיוון הכביש, אך שנה לאחר מכן הם נכרתו?

אין מנוס?

פנינה איטח, ראש ענף פקיד היערות במשרד החקלאות כתבה בתגובה לפניה בנושא של ויקי כץ ב-19.5.2013 את הדברים הבאים: “לאחר סיום הליך ערר בהתאם לבקשה של ישראל [גלון, פקיד היערות הראשי- ש.מ] ,בדקנו אפשרות השארת הוושינגטוניות, לאחר בדיקה עם אלחנן משי, מנהל אגף רישוי עסקים ואלון נוישטטל, אדריכל אגף שפ”ע התברר שאין מנוס, לצורך סגירה חורפית יש להוציא את העצים. בהסכמה עם ישראל (פקיד היערות הממשלתי) שינינו את הסטטוס מהעתקה לכריתה ושתילת עצים עם נוף רחב שיתנו צל במדרכה.” מסתבר שתשובתה של איטח היתה לא מדויקת, בלשון המעטה, ומנוס וודאי היה, במחיר אי מתן היתר לסגירת חורף מצד העירייה ועמידה של פקיד היערות בהחלטתו המקורית שלא להזיז את העצים ממקומם.

פרטים חדשים

שיחה שקיימתי לפני ימים אחדים עם חיים גבריאל, האגרונום העירוני, שופכת אור על הפער שנוצר בין התנגדות העירייה ודחיית הבקשה לעקירה של משרד החקלאות לבין כריתת העצים בפועל. Continue reading “המנוס מכריתות העצים שבדרך”

בשנים האחרונות מספר רוכבי האופניים בתל אביב עלה באופן משמעותי. העירייה עדיין לא הפנימה את הצורך ההולך וגדל בחניות אופניים, וגם בנוגע לצורך בשבילי אופניים מופרדים מהמדרכה, על המסעה (כלומר, בשטח הכביש) נדרשו לעירייה כמה שנים ותקופת ניסוי וטעייה. השנים האחרונות של הניסוי והטעייה הביאו לכך ששבילים רבים בעיתיים בלשון המעטה ולכך שברחובות רבים מידי יש חיכוך מסוכן בין הולכי רגל לרוכבי אופניים.

אך ניצנים בכיוון הנכון של שבילי האופניים החלו לצוץ בכל מיני מקומות בעיר כרחוב פנקס ולאחרונה גם בשנקין. ברחוב שנקין המשופץ נבנה שביל אופניים לרוכבים נגד כיוון הנסיעה (ממזרח למערב) מתוך חשיבה כי רוחבו הצר של הכביש המשופץ יביא למיתון תנועה ויאפשר לרוכבים עם כיוון הנסיעה (ממערב למזרח) לרכוב על המסעה.

קבוצת הפייסבוק שבילי אופניים בכאילו שמה לה למטרה להצביע על הכשלים של תשתית האופניים הקיימת בתל אביב יפו ועל המכשולים היומיומיים העומדים בפני משתמשיה. אין זה מפתיע כי בעמוד הועלו תמונות חוזרות ונשנות משביל האופניים בשנקין.

כרוכבת יצא לי מספר פעמים להיתקל בשנקין ברכבים שחוסמים את הנתיב ומחייבים אותך לעבור לכביש ולרכוב כנגד כיוון הנסיעה תוך סיכון עצמי לא מבוטל. העבודה החשובה של קבוצת שבילי אופניים בכאילו מצביעה על כך שמדובר בתופעה חוזרת.

במכתב שכתבתי בנושא בתחילת החודש (יוני) ליואב ירדני, מנהל מחלקת הפיקוח של עיריית תל אביב יפו, הצבעתי על הבעיה המתמשכת של חסימת הנתיב על ידי רכבים חונים, לרבות על ידי רכב שירות של חברת FSM זכיינית הפעלת שירות התל אופן. הפתרון לבעיה פשוט יחסית: הגברת פעילות הפיקוח והאכיפה של נתיב האופניים ברחוב שנקין.

ירדני השיב כי אגף הפיקוח עוסק באכיפה בנתיב האופניים. לדבריו, במהלך שנת 2012 ניתנו כ-312 דוחות לרכבים שחנו על השביל ומראשית 2013 נערכו כ-160 דוחות. על פניו, המספרים מרשימים, בממוצע כמעט כל יום פעילות בשנה ניתן דוח לרכב חונה. בהינתן העובדה כי שביל האופניים ברחוב שנקין לא היה פעיל בחלק משנת 2012 הממוצעים היומיים לדוחות גבוהים יותר מאחד ליום. אולם התמונות שהועלו בקבוצת שבילי אופניים בכאילו המתעדות חסימות של הנתיב מהוות עדות חיה לכך שהאכיפה שנערכה עד כה אינה מספיקה ויש צורך במבצעי אכיפה ממוקדים שיעבירו מסר חד משמעי לנהגים הסוררים כי חניה על שביל האופניים איננה סיכון כדאי.

רק אכיפה בלתי מתפשרת, רציפה ומרתיעה תאותת לאותם נהגים כי שבילי האופניים אינה אפשרות חניה, ותוכל לאפשר לנו הרוכבות והרוכבים נתיבים בטוחים בהם ניתן לרכוב מבלי לסכן את הולכי הרגל על המדרכות ואותנו בכביש.

בטיים אווט שיצא ביום שישי (7.6.2013) מוקדשות שתי כתבות לתחנה המרכזית החדשה, שמציינת שני עשורים לחניכתה. כבר במעמד גזירת הסרט, אי שם בשנת 1993, היו שסברו כי לא לפיל הלבן הזה פיללנו. עם השנים המקום הולך ונהיה מגנט לבעיות ומפגעים חריפים ומחריפים, כמעט מכל התחומים: סביבתיות, בריאותיות, חברתיות וכלכליות.

התחנה המרכזית היא פצע מדמם בדרום העיר. אני פועלת מזה תקופה בנוגע למחדלים הכרוכים בה והשפעתה השלילית על תושבי השכונות הסמוכות לה. בכתבתו של ארנון בן דרור על עתיד התחנה, התייחסתי לאפשרות של גאולתה על ידי העירייה, לרגל מכירתה על ידי המפרקים שמונו לה, רואי החשבון חיים קמיל ועליזה שרון.

בכתבה הדגשתי את ההזדמנות של העירייה להוביל את האזור המורכב שמהווה כיום התחנה המרכזית וסביבותיה לעבר מציאות טובה יותר: “זה עניין של מדיניות: האם העירייה רוצה להשקיע 140 מיליון שקלים בטיילת או האם היא רוצה להשקיע אותם בתחנה המרכזית. זו שאלה פוליטית. אני חושבת שהרבה יותר חשוב להשקיע את הכסף הזה בתחנה.”

עוד התייחסתי להיבט התכנוני שיש לדעתי לקדם, והוא תוכנית בניין עיר (תב”ע) חדשה לאזור, אשר תאפשר להכניס באזור התחנה שימושים שאינם כלולים בו כיום שיהוו מנוף להריסתה ובניית שימושים לטובת תושבי האזור, במקביל להוצאה הדרגתית של התחבורה הציבורית למסופי משנה: “גם אם העירייה לא רוצה לקנות את זה [את מבנה התחנה] והתוכנית של היא שהשוק הפרטי יפתח את המקום, האחריות הבסיסית שלה היא להסדיר את התנאים המתאימים, קרי: להכין תב”ע שתאפשר בנייה שתהיה טובה לתושבים. תוכנית המתאר היא רק מסגרת מטא-תכנונית, אבל כדי ליצור שם שינוי אמיתי שמחובר לקרקע צריך תב”ע חדשה. נכון שהרבה מאוד תלוי בזהות של הבעלים הבא של המתחם, אבל יש פה עניין של הובלה. אם העירייה תחליט שהיא קובעת את העתיד התכנוני של המקום הזה, הבעלים החדשים יצטרכו להתיישר עם הדרישות האלה. צריך לבנות שם דיור בתמהיל מגוון: דיור ציבורי, בר השגה, דירות בכל מיני גדלים, שטחי ציבור, גם פתוחים וגם עם שימושים לציבור. אני כן חושבת שצריך לשלב שם גם מסחר. אני מאמינה גדולה מאוד בעירוב שימושים, אבל לא יכול להיות שזה [מסחר] יהיה חזות הכל, חייבים גם שימושים אחרים שיאפשרו ויטאליות במשל כל שעות היממה, ואת זה אפשר חייב בתב”ע”. (לחצו על הכתבה להגדלתה)