Tag: הולכי רגל

בשנים האחרונות מספר רוכבי האופניים בתל אביב עלה באופן משמעותי. העירייה עדיין לא הפנימה את הצורך ההולך וגדל בחניות אופניים, וגם בנוגע לצורך בשבילי אופניים מופרדים מהמדרכה, על המסעה (כלומר, בשטח הכביש) נדרשו לעירייה כמה שנים ותקופת ניסוי וטעייה. השנים האחרונות של הניסוי והטעייה הביאו לכך ששבילים רבים בעיתיים בלשון המעטה ולכך שברחובות רבים מידי יש חיכוך מסוכן בין הולכי רגל לרוכבי אופניים.

אך ניצנים בכיוון הנכון של שבילי האופניים החלו לצוץ בכל מיני מקומות בעיר כרחוב פנקס ולאחרונה גם בשנקין. ברחוב שנקין המשופץ נבנה שביל אופניים לרוכבים נגד כיוון הנסיעה (ממזרח למערב) מתוך חשיבה כי רוחבו הצר של הכביש המשופץ יביא למיתון תנועה ויאפשר לרוכבים עם כיוון הנסיעה (ממערב למזרח) לרכוב על המסעה.

קבוצת הפייסבוק שבילי אופניים בכאילו שמה לה למטרה להצביע על הכשלים של תשתית האופניים הקיימת בתל אביב יפו ועל המכשולים היומיומיים העומדים בפני משתמשיה. אין זה מפתיע כי בעמוד הועלו תמונות חוזרות ונשנות משביל האופניים בשנקין.

כרוכבת יצא לי מספר פעמים להיתקל בשנקין ברכבים שחוסמים את הנתיב ומחייבים אותך לעבור לכביש ולרכוב כנגד כיוון הנסיעה תוך סיכון עצמי לא מבוטל. העבודה החשובה של קבוצת שבילי אופניים בכאילו מצביעה על כך שמדובר בתופעה חוזרת.

במכתב שכתבתי בנושא בתחילת החודש (יוני) ליואב ירדני, מנהל מחלקת הפיקוח של עיריית תל אביב יפו, הצבעתי על הבעיה המתמשכת של חסימת הנתיב על ידי רכבים חונים, לרבות על ידי רכב שירות של חברת FSM זכיינית הפעלת שירות התל אופן. הפתרון לבעיה פשוט יחסית: הגברת פעילות הפיקוח והאכיפה של נתיב האופניים ברחוב שנקין.

ירדני השיב כי אגף הפיקוח עוסק באכיפה בנתיב האופניים. לדבריו, במהלך שנת 2012 ניתנו כ-312 דוחות לרכבים שחנו על השביל ומראשית 2013 נערכו כ-160 דוחות. על פניו, המספרים מרשימים, בממוצע כמעט כל יום פעילות בשנה ניתן דוח לרכב חונה. בהינתן העובדה כי שביל האופניים ברחוב שנקין לא היה פעיל בחלק משנת 2012 הממוצעים היומיים לדוחות גבוהים יותר מאחד ליום. אולם התמונות שהועלו בקבוצת שבילי אופניים בכאילו המתעדות חסימות של הנתיב מהוות עדות חיה לכך שהאכיפה שנערכה עד כה אינה מספיקה ויש צורך במבצעי אכיפה ממוקדים שיעבירו מסר חד משמעי לנהגים הסוררים כי חניה על שביל האופניים איננה סיכון כדאי.

רק אכיפה בלתי מתפשרת, רציפה ומרתיעה תאותת לאותם נהגים כי שבילי האופניים אינה אפשרות חניה, ותוכל לאפשר לנו הרוכבות והרוכבים נתיבים בטוחים בהם ניתן לרכוב מבלי לסכן את הולכי הרגל על המדרכות ואותנו בכביש.

לוינסקי הוא שוק התבלינים המוביל בארץ. הוא אזור פיוטי לא רק בזכות הסופר אלחנן ליב לוינסקי על שמו קרוי הרחוב, אלא בייחוד בשל הרקמה האנושית התוססת של מסחר בתבלינים, פיצוחים ובתי אוכל שמתקיימת בו. יש בו קסם שנתמך על מסורת ארוכת שנים ועירוניות שוקקת ומפעימת לב. בשני הקרוב (18.3.2013) אציע במועצת העיר להכיר באזור כמו שהוא- שוק, ולפתוח אותו כמדרחוב בימי שישי.

 השוק נפתח כבר בשנות השלושים של המאה שעברה על ידי סוחרים יהודים מסלוניקי (יוון) שמכרו תבלינים ומאכלים שמקורם בבלקן. כעשרים שנים לאחר מכן הצטרפו אליהם סוחרים יהודים מאיראן, שהוסיפו לשוק טעמים וריחות מהמטבח הפרסי. בשנים האחרונות חלו בו תהליכי התחדשות, והוא זוכה לעדנה המחברת בין תבלינים מכל קצוות עולם, פירות יבשים, גבינות, בתי אוכל – מסורות ארוכות שנים וריחות ממקומות רחוקים לצד קולינריה מקומית עכשווית. Continue reading “עושים שוק: הפיכת לוינסקי לשוק ולמדרחוב בימי שישי”

מכירים את הטעם הנורא של תבשיל שהוקדח במלח? אפשר תמיד לנסות ולהוסיף לו תוספות ניטרליות כאורז או יוגורט, אבל לרוב אלו יהיו רק תוספות והתבשיל המוקדח יזעק את עצמו בין השיניים.

התחבורה בתל אביב יפו משולה לתבשיל שהוקדח. פקוקה, מזהמת וזוללת זמן. פתרונות התחבורה החלופיים שעיריית תל אביב יפו מנסה לקדם לאחרונה כדוגמת התל אופן והרכב החשמלי הם מז’אנר האורז והיוגורט- תוספות מבורכות שיכולות להקל במעט על ההתמודדות עם גודש התנועה והזיהום.

14 שנה היו לרון חולדאי לרקוח תבשיל חדש– תנועה עירונית המבוססת על מערכות הסעת המונים. במקום זאת, הוא ניסה להוסיף חומרי טעם וריח בצורת חניונים, דו”חות, גרירות והטבות חניה. לקראת תום כהונתו הנוכחית (ואני מקווה שגם האחרונה) הוא הבין כי התבשיל הלא מוצלח מלפני 14 שנים, הלך והעלה עובש בדמות פקקים הולכים וגדלים, עם אנשים עצבניים שתקועים בפקקים ומבזבזים שעות יקרות מחייהם בחיפוש אחר חניה.

חולדאי אוהב לומר כי הוא לא השף, אלא לכל היותר המלצר של תבשיל התחבורה המוקדח. אין עוררין על כך שהוא לא האחראי היחיד במטבח, אבל הוא בהחלט סו שף בכיר עם סמכויות. חולדאי נמנה על ראשי העיריות החזקים ביותר בישראל- אם לא החזק בהם, ומכהן כיו”ר פורום 15 הערים העצמאיות. תחומי אחריותו הישירים הנם: נתיבי תחבורה ציבורית, העדפת תחבורה ציבורית ברמזורים ותשתיות של תחנות. אלו מרכיבים קריטיים בתחבורה ציבורית והם לא התקדמו הרבה ב-14 השנים האחרונות.

צוות בין-משרדי לבדיקת צורכי התחבורה הציבורית במטרופולינים מצא ש-14 שנים תחת שלטון חולדאי הותירו אותנו עם ממוצע של 14 מטר לנפש לנתיבי תחבורה ציבורית– הרחק מאחורי הממוצע העירוני במדינות מפותחות העומד על 150 מטר לנפש. ואחרי שחולדאי והקואליציה שלו התנגדו לתוכנית התחבורה של עיר לכולנו, ‘מהיר בעיר’, בה בין היתר הצענו להגדיל את נתיבי התחבורה הציבורית, מצאה לנכון מפלגתו של חולדאי- העבודה, לאמץ את רוח התוכנית למצע הבחירות שלה ל-2013. Continue reading “התבשיל שהוקדח – תחבורה בתל אביב יפו”

הקרב על המדרכות מתחולל תקופה ארוכה בתל אביב. זהו קרב שקט, שאינו מקבל די התייחסות ציבורית, אבל הולכי הרגל ורוכבי האופניים בעיר מכירים אותו היטב. לרוב הקרב מתמצה בהרבה “כמעטים”: כמעט חיכוך, כמעט תאונה, והרבה צלצולי פעמונים שגורמים לכל הנמצאים על המדרכה לחוסר נחת במקרה הטוב.

המדרכות שייכות להולכי הרגל, זוהי נורמה ברורה שמעוגנת בחוקי התעבורה. לפי אותם חוקים, על רוכבי האופניים לרכוב בשבילי האופניים, וכשאין כאלו בנמצא לרכוב על הכביש. הקרבות היומיומיים התחילו כי חסרה תשתית שבילי אופניים המאפשרת לנורמה הזו לקרות.

בקרבות הללו יש לעיתים גם פצועים. יוסי קליין פרסם לפני מספר חודשים את סיפור תאונת האופניים שהוא נפגע בה. בשישי האחרון התפרסמה פסיקת בית המשפט לתעבורה בתל אביב בה קבעה השופטת דלית ורד כי רישיון הרכב של רוכב אופניים שפגע בהולך רגל יפסל על תנאי לשלושה חודשים למשך שלוש שנים, הוא חויב ב-7,000 שקל פיצוי כספי לנפגע,  בקנס של 3,000 שקל ובנוסף נגזרו עליו 100 שעות עבודות שירות לתועלת הציבור.

עיריית תל אביב יפו אוהבת להתגאות ב-120 הקילומטרים שלטענתה היא סללה. אך אם 120 הקילומטרים האלה אכן היו סלולים, ואם 120 הקילומטרים הללו לא היו נוגסים במדרכות, אז סביר להניח שהתאונות האמורות לא היו קורות ולא היה צורך לזעוק את הזכות למדרכה של הולכי הרגל כפי שהביעה אותה מרב יודילוביץ’. האמת היא שמתוך 120 הקילומטרים של שבילי אופניים, יש רבים שלא נסללו, אלא צוירו על המדרכות. הולכי רגל (לרבות ילדים) שאינם שמים לב לציורים בעצם נכנסים למה שרוכבי אופניים רואים כנתיב שלהם. כרוכבת, יצא לי לא פעם לעצור בחריקת בלמים בסיטואציות כאלו, שבמזל לא הסתיימו בתאונה.

במקומות כמו רחוב מסילת ישרים, שם נסלל שביל אופניים, אך המדרכה צרה באופן לא הגיוני, הבעיה ממשיכה להתקיים תוך חיכוך מסוכן בין רוכבי האופניים הרואים בשביל נתיב עבורם ונוהגים בהתאם, לבין הולכי הרגל “שזולגים” לנתיב בשל המדרכה הצרה שהועמדה לרשותם. Continue reading “הקרב על הדרך”

הערב, 10.9.2012, העלתי במועצת העיר הצעה לסדר לפיה תיווצר אמנת פיקוח משותפת לפקחים ולתושבי העיר. בשל עימותים רבים בין תושבים לפקחים והתנהלות קבועה שיוצרת מתח בין תושבות ותושבי העיר לבין אנשי הפיקוח העירוני, ניסיתי להכניס קצת שפיות ולהציע אמנת פיקוח משותפת. ראש העירייה עיוות את דברי ותקף בחריפות את הצעתי שנועדה להקל לתושבות ולתושבים בפגישתם עם הפיקוח וכן לסייע לפקחים עצמם בעבודתם. להלן ההצעה:

הפיקוח העירוני מהווה את אחת מזרועות הפעולה החשובות בשמירת איכות החיים של תושבות ותושבי העיר. כתושבת אני מכירה מקרוב את ערך עבודת הפיקוח, למשל, בטיפול באזעקות עסקים שלא הפסיקו ליילל באמצע הלילה ובפינוי שבילי אופניים ומדרכות מרכבים שהחנו לא כחוק. עבודת הפיקוח חיונית ליצירת עיר שטוב לחיות בה. מה גם שעבודת הפיקוח אינה עבודה קלה: בשמש ובגשם, לעיתים הפקחים נאלצים להתעמת עם תושבים ומבקרים, וכל זאת עבור שכר נמוך.

עם זאת, לפעמים, הופך פקח עירוני לשם נרדף למי שמקשה על חיי התושבים ועשוי לפגוע בהם. חלק מהסיבות לכך נובעות מאמונות חברתיות ודימויים שהשתרשו לאורך השנים וחלק נובע מאופן עבודת הפקחים.

לאחרונה, היינו עדים לסדרה של אירועים בהם הפיקוח העירוני היה מעורב בעימותים מדאיגים עם תושבות ותושבי העיר ומבקריה. היינו עדים לרצף אירועים מטריד שיוצר רושם מסוכן כי רוח הניהול המכוונת את מערך הפיקוח נושבת לכיוון מוטעה. והפיקוח הופך לכוח שיטור בראשותו של ראש העירייה, ובמקרים מסוימים הפיקוח עובד כנגד התושבות והתושבים ולא בשבילם. המצב הזה, אפילו המראית עין של המצב הזה, פוגע במערכת הפיקוח, פוגע במעמדה של העירייה וחשוב מכל, פוגע בתושבים. Continue reading “אמנת פיקוח משותפת לפקחים ולתושבי העיר”

 בהוראתו של רון חולדאי, ישיבות מועצת העיר תל אביב יפו סגורות לציבור עד להודעה חדשה. אין מה לומר, זה באמת הרבה יותר נוח לעשות מה שאתה רוצה ולהשתמש בדמגוגיות זולות, כשעין הציבור רחוקה ודעתו לא נשמעת.

בישיבת מועצת העיר האחרונה שלא מן המניין שהתקיימה ב-13.8.2012 והתכנסה בעקבות בקשתם של 11 חברי מועצה, החלטתי שאם הציבור לא מוכנס פנימה, אביא את דברי הציבור כהווייתו. בהצעה לסדר שהעלתי על שיפוץ רחוב מסילת ישרים הבאתי את דבריו של דן שוחט, תושב שכונת שפירא בעיר, פעיל בוועד התושבים ורוכב אופניים.

שכונת שפירא היא אחת השכונות היפות והמורכבות בעיר. כשהתקשר אלי תושב השכונה הפעיל בוועד, ששי בן מנחם, לספר לי על הבעיות שהחלו מאז תחילת שיפוץ הרחוב הקשורות גם לשביל האופניים שנסלל, מיד אמרתי לו שאני בעד נסיעה באופניים, ובעד קידום תשתית ראויה. אבל אמרתי שאבוא לראות כי לפעמים אין כמו מראה עיניים. הביקור שערכתי במקום בליווי שפי פז ויואב בן דוד, הפעילים בוועד התושבים, הוא הוכחה לכך.

הרבה כוונות טובות ו-15 מיליון ₪ של כספי ציבור יושקעו בשיפוץ אחד מהרחובות המרכזיים בשכונה. אבל כוונות טובות לעיתים אינן מספיקות. אותן כוונות טובות הביאו למצב אבסורדי, בו הולכי הרגל נדחקים למדרכות צרות ובלתי אפשרויות. תושבי השכונה עמדו על כך שהכביש יהיה דו סיטרי, בין היתר על מנת שקו 17 המשרת את השכונה יוכל להמשיך ולפעול במתכונתו הסימטרית והנוחה. ואכן, כך היה. לצד זאת, היה חשוב לעירייה לסלול שביל אופניים דו כיווני. כאן מסתבר לא הייתה לתושבי השכונה מילה, ולמרות כי ניתן למקם את השביל ברחוב הר ציון הסמוך ורחב הידיים, הוחלט כי הוא ייסלל במסילת ישרים והולכי הרגל ידחקו למדרכות צרות, או לחילופין יתחילו “לזלוג” לשביל האופניים. כך מתקבל מתכון כמעט בטוח לתאונות ולאי נוחות הן של הרוכבים והן של הולכות הרגל.

דן שוחט היטיב לכתוב זאת, ואני כאמור הקראתי את דבריו בישיבת מועצת העיר:

“התבקשתי לכתוב כמה מילים על התרמית הזו, שנקראית “נתיב אופניים” ברחוב מסילת ישרים בשכונת שפירא: נתיב “אופניים” שמורכב למעשה מ-7 מקטעים נפרדים, מרביתם באורך מגוחך של 10-20 מטרים בלבד; נתיב “אופניים” שנמתח לאורך רחוב שכל אורכו 648 מטרים, ובמהלכם רוכב האופניים יצטרך לעלות ולרדת 14 פעמים מהמדרכה לנתיב, ו-14 פעמים נוספות לעלות ולרדת מהמדרכה לכביש; נתיב “אופניים” שגורם לרוכב האופניים לבלות למעלה ממחצית זמן הרכיבה על המדרכה, ולא על הנתיב; נתיב “אופניים” שלמעשה לא ישרת אף רוכב אופניים – כי אנחנו, רוכבי האופניים בשכונה, נמשיך להעדיף נסיעה חלקה ובטוחה על הכביש (שממילא אינו סואן ולא נוסעים בו במהירות שמעל 30 קמ”ש) על פני עלייה וירידה אל המדרכה תוך סכנה להתנגש בהולכי רגל ולהידרס בידי מכוניות בכל מעבר חצייה. Continue reading “התיקון העקום של מסילת ישרים”

פוסט אורח מאת עמית אשכנזי*

בשנים האחרונות חלו מספר שינויים קטנים אך חיוביים באשר לאמצעי תחבורה חלופית בתל אביב יפו, בראשם התל אופן והכנסת כמה קילומטרים של נתיבי תחבורה ציבורית (נת”צים). אמנם רוכבי האופניים לא קיבלו עדיין מערכת שבילים מופרדת וייעודית, והתל אופן סובל מחבלי לידה אותם העירייה מנסה לטאטא מתחת לשטיח אך המיזם יצא לדרך ועל כך יש לברך. כמו כן, התחבורה הציבורית עדיין מקרטעת, אבל כאמור, נוספו למערכת עוד כמה נתיבי תחבורה ציבורית אחרי שנים של סטגנציה בקילומטרים שהוקצו לנת”צים, בעקבות לחץ עיקש של התושבים ושל סיעת עיר לכולנו. יחד עם זאת, הרכב הפרטי עדיין מלך, העירייה מקדמת פרויקטים רבים להרחבת והארכת כבישים בתוך העיר, והעירייה בונה עוד ועוד חניונים. והולכי הרגל? מה נעשה למענם? ובכן, אי אפשר לומר שהתלונות נפלו על אוזניים ערלות – בתוכנית העבודה לשנת 2012 בנושא איכות חיים עיריית תל אביב יפו הגדירה מטרה של עידוד הליכה ברגל.

במטרה נכללות שתי יוזמות סותרות לכאורה: אישור פרויקטים של מדרחוב ושיפוץ שדרות, לצד הגדלת היצע החניה לתושבים במרכז העיר.

הגדלת היצע החניה לתושבים במרכז העיר? איך זה אמור לעודד אנשים ללכת ברגל? אולי איננו מבינים נכון את המטרות של העירייה. על מנת לוודא שלא קראנו בצורה מוטעית ומוטית את המטרה הזו, קראנו לעומק את שאר המטרות. הן כולן מתוכללות תחת הכותרת “עידוד חלופות לרכב הפרטי”. כלומר, העירייה מעוניינת לכאורה שאנשים ייסעו פחות ברכב הפרטי וישתמשו באמצעים אחרים. אבל אם תהיה יותר חנייה, לא יהיה יותר נוח להשתמש ברכב הפרטי? ואם יהיה יותר נוח להשתמש ברכב הפרטי, אנשים לא יילכו פחות ברגל? Continue reading “העירייה רוצה לקדם הליכה ברגל אך היא דורכת במקום”